״שיכאב לו, רק ככה הוא יבין.״

הילד מתפרע בבית ספר, מתחצף, משעים אותו ו...? ״זה עונש להורים, לא לילד״ אומרת האמא. אז מה לעשות איתו??

שוב התקשרה מנהלת בית הספר להגיד שהוא התחצף, קילל, הרביץ. שוב אמא צריכה לבוא לקחת אותו, להפסיד ימי עבודה והילד ישאר בבית ״ממש זכה בפרס״ אמרה אמא של אותו ילד, אחת מיני רבות שבמקרה עמדתי לידה, תוך כדי שהיא מחפשת את המפתחות של הרכב, ״זה עונש להורים, זה לא עונש לילדים״ הוסיפה בתסכול.

ואז ענתה לה חברתה משפט שעוד לא שמעתי לפני כן:

״צריך לקחת להם משהו משמעותי כדי שיכאב להם, ואז הם באמת יבינו״.

עמדתי לידן ורק רשמתי לי את המשפט הזה שאני לא אשכח לכתוב לכם עליו.

״שיכאב להם״

אתם מבינים? אנחנו כהורים, הגענו למצב של כזה תסכול, שאנחנו מוכנים לנסות הכל. אפילו שיכאב להם. אדרבה, אולי ככה הם יבינו ויתחילו להתנהג סוף סוף.

שנים אנחנו מרפדים אותם בצמר גפן, עושים הכל כדי שיהיה להם טוב, שלא תיפול שערה מראשם. אבל מתישהו ההתנהגות החוזרת הבלתי נשלטת שלהם, מביאה אותנו לרמות תסכול כאלה, שעונש נשמע לנו כמו דבר לגיטימי. ״גבולות! אין להם גבולות היום!״ נוח לנו להגיד. אבל יש עוד משהו:

״את לא מבינה איך זה גורם לי להרגיש שהוא מקלל ככה מבוגר״ הוסיפה אותה האמא תוך כדי שהיא מחפשת את המפתחות של האוטו כדי לנסוע להביא את הסורר ״כאילו הוא גדל ברחוב, מה זה אומר על ההורים שלו?״

שלב 1 - הגישה

נכון, הם מעצבנים. לא רק כשהם בני נוער, אלא הרבה קודם. מה גם שתקופת הנערות היום כבר מתחילה סביב גיל 8,9. אבל בלי קשר לגיל - כמה אפשר להעיר להם? למה הם לא מתאפסים ומתנהגים כמו שצריך?

עוד רגע נדבר עליהם ומה עושים איתם. אבל הצעד הראשון הוא אנחנו. אם אנחנו לא נבין ונפתור את מה שקורה אצלנו בפנים - אנחנו נבוא בגישה הרסנית, בכעס, האשמה, תסכול וזעם - שלא יעזרו לאף אחד. לא לנו ולא לילדים שלנו.

הייתם צריכים לראות את אותה האמא כשהיא חזרה לעבודה אחרי שהביאה את הסורר המתחצף הביתה. נהרס לה היום. אפילו לא שאלתי אותה מה היה ואיך היה כי מי לא מכיר מצבים כאלה? תהיה הכי צודק, הכי חזק, הכי מעניש - עדיין תשאר עם הרגשה מחורבנת.

וגרוע מזה - דרדרת את הקשר עם הילד שלך עוד שלב למטה. נכון, הוא התחיל, והוא והוא והוא. רק רגע, המדליה עם החריטה ״צודק״ תכף תגיע. בינתיים תתבוסס בזעם ובתסכול ובדלתות הנטרקות בבית.

או שלא.

למען השם, אלה הילדים שלנו. אם הם מתנהגים בצורה קשה לאורך זמן - משהו עובר עליהם. קודם כל. כששאלתי את אותה האמא ״תגידי, יכול להיות שרע לו בבית ספר?״ היא ענתה בדמעות שכן. אבל היא לא יודעת מה לעשות.

יופי.

לא יופי שקשה לילד אלא יופי שאת מודעת לכך שלילד קשה, קודם כל ולפני הכל תבני מזה גישה נכונה - הילד לא עושה שום דבר לך, אלא הוא בעצמו בקושי. במקרה הזה הילד הביע סימני מצוקה כי הוא במסגרת חונקת וזאת האופציה היחידה שהיתה לו לגרום למישהו להקשיב. עוד מעט נחשוב על דרכים לעזור לו להתמודד. אבל כרגע זאת הדרך שהוא מצא והתפקיד שלך כהורה זה קודם כל להבין אותו. ראשית לכל. כי התפקיד שלנו הוא להיות לטובתם.

להיות לטובתם,

זה לא אומר לתת להם לעשות מה שבא להם.

אבל זה כן אומר לא להיות נגדם.

זה למצוא בתוכך את המקום של האהבה וההכלה, אותם המקומות שהיו לך באופן טבעי לפני שהוא נהיה מופרע, ומהם לפעול. לא מאמינה? אז בואי תשאלי את עצמך:

כמה פעמים הענשת אותו?

כמה פעמים לקחת לו את הטלפון / המחשב / הדמי כיס / האייפד / חברים / ...

כמה פעמים צרחת, איימת, קיללת -

משהו מכל זה עזר? משהו השתנה?

אני בטוחה שלא. גם אם תפסת אותו עושה משהו ונדמה לך שהוא הפסיק - תהיי בטוחה שהוא עושה את זה בסתר.

** גם מכות ואלימות הוכחו כלא יעילות. תשאלו כל ילד מוכה. גם אשמה, דרך אגב, או כל המניפולציות הרגשיות ש״מיישרות את הילדים״, הן לא, במקסימום הן הופכות אותם לצייתנים. אבל התסכול שאוכל אותם מבפנים, מביא איתו שורה של הפרעות גוף ונפש - על כך במאמר מיוחד.

אמא, אבא, עם כל התסכול, אם עדיין נשאר בכם שמץ של אהבה לילד או לפחות חלום להחזיר את השפיות והנעימות לבית - לכם אני כותבת ואיתכם אני צועדת יד ביד.

שלב 2 - למה זה קורה דווקא לכם?

כמו שאותה אמא אמרה לי ״את לא מבינה איך זה גורם לי להרגיש שהוא מקלל ככה מבוגר. כאילו הוא גדל ברחוב, מה זה אומר על ההורים שלו?״ או במילים אחרות: מה זה אומר עלי?? איזה בושות. אני לא מכירה דרך קיצור לטפל ב״מה יחשבו עלי״, זה עמוק מיני ים. אני רק אמליץ בחום ללכת לטיפול, זה משנה חיים. מניסיון. אבל משהו בכל זאת:

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שהחיים קצרים מידי בשביל לחיות אותם כמו שמישהו אחר רוצה שנחייה אותם. מתישהו אנחנו נתחיל לחיות את החיים שאנחנו רוצים ויודעים שכדאי לחיות אבל אם לא ניתן לזה יד ואפשרות לקרות (=טיפול), החיים יזמנו לנו את כל המצבים שיכריחו אותנו להתמודד עם ה״מה יגידו״ והחבר שלו: ״לא נעים לי״.

ועוד משהו.

הרבה פעמים הילדים שלנו מאמתים ומעמתים אותנו עם המראות שאנחנו הכי פוחדים להסתכל בהן. אותו ילד שקילל ו״עשה לי פאדיחות״ הוא כנראה מַרְאָה לאמא מאוד מרצה (לשון ריצוי), אישה שחשוב לה שכולם יחשבו עליה טוב, אמא שבעצמה לא קיללה אף פעם אף אחד, למרות שהיא מאוד רצתה אולי, אבל כבר מזמן דאגו לכבות את המתג הזה בתוכה.

לא שקללות זה בהכרח דבר חיובי.

אפשר להגיד הכל בדרכי נועם. אבל לפעמים לא יודעים איך. כי לא היה לנו מקום לבטא כעס ותסכול. כי לא היה לנו עיבוד רגשי לפגיעה הראשונית שהיינו צריכים לכסות עליה בזעם. וכי עוד הרבה דברים.

בשלב הזה, שבו אנחנו מתמודדים עם ילד זועם, חשוב להבין לרגע מה זה מעלה אצלנו: אולי את כל המקומות שלנו לא היו להביע בהם כעס ותסכול, מקומות שאנחנו למדנו להיות בהם מנומסים בהם אבל וואו איך היינו רוצים לקלל. אולי זה מעלה אצלנו את כל פנקס החשבונות, את כל מה שהילד הזה כבר העביר אותנו וכמה אפשר עוד לסבול ולמה האחים שלו לא עושים בעיות, רק הוא, או שאולי הם כן עושים בעיות ולמה כל זה נופל עלינו ומה לא.

את כל התובנות האלה אנחנו מעלים רק בשביל להבין דבר אחד: זה לא שלו. זה שלנו. הבושות. ה״אין לי כח״. התסכול המצטבר. ה״אין לי זמן לשטויות האלה, אני עובדת, מה הוא לא מבין?״. כל זה שלנו.

אז קחו אוויר, ותבינו:

זה הילד שלכם.

הילד שלכם!

זה שאהבתם כל כך.

זה שבמצוקה עכשיו, נקודה.

גם אם הוא מביע אותה בדרכים מאוד מעצבנות. זה הילד שלכם.

שלב 3 - זה הילד שלך. מה הוא מבקש?

אם יש מתנה לילד, זה לדעת שההורה שלו מאחוריו. שוב, בואו נהיה נורמאליים לגבי זה, אני לא אומרת לתת לילדים להשתולל ולהתנהג בגסות רוח. אני רק אומרת ש-א. הטפת מוסר מעולם לא עזרה לאף אחד. ב. חיבוק - כן. תמיד עזר.

מה אני הייתי עושה במקרה כזה?

קודם כל אומרת לעצמי ״את במילא הפסדת עבודה עכשיו ואת לא הולכת להוציא את כל התסכול על הילד. הוא לא אשם שאת בלחץ מהעבודה שלך. הוא עכשיו במצוקה, אז קודם כל שידע שאת שם בשבילו״. מתוך מקום כזה ילד בעצמו מגיע למקום משתף פעולה.

אני הייתי נוסעת לבית הספר, יושבת מול המנהל.ת ומקשיבה לכל מה שקרה. מתנצלת (תמיד) אם היתה אלימות - זה קו אדום מבחינתי, ומבטיחה לטפל בנושא.

ואז, ניגשת לטיפול בילד שלי:

קודם כל תבדקו אם הוא רעב. אני לא צוחקת... כל כך הרבה שיחות עם הילדה שלי יצאו עקומות וחסרות סבלנות רק כי אחת מאיתנו או שתינו היינו רעבות. אז קודם כל לאכול. אחר כך לגייס את כל ההכלה והאהבה והטוב שלנו ולשאול מה היה. לשאול! לא לדעת במקומו אלא לתת לילד לדבר בלי לשפוט, בלי להפריע, בלי לצעוק ובלי לכעוס.

המטרה היא שהוא ידבר איתנו וביחד נמצא פתרון איך לגרום לדברים לעבוד אחרת בפעמים הבאות.

אחר כך, ורק אחרי שהילד הביע את הצד שלו, מגיע התור שלנו ובזהירות רבה. שימו לב:

״אני מבינה שאתה מתוסכל [שיקוף רגשות] אבל אלימות היא לא פתרון מבחינתי [הצבת גבול לא באלימות אלא בלהגיד אותי, מה אני, לא מה הוא. אני לא מאשימה, אני מדברת]. אז בוא נחשוב יחד מה כן [אתם תופתעו עד כמה הילדים שלכם יצירתיים]״.

גם אם התגובה היא ״אבל מה את רוצה, המורה הזאת!״ והיא והיא והיא [האשמה], אני אגיד ״שמעתי [אני איתך, מקשיבה לך], היא והיא. אבל אני שואלת אותך עכשיו מה אתה צריך [משפט מפתח. מה אתה צריך. תנו לו לבטא את זה ושוב, אל תדעו אלא תשאלו] כדי להתקדם עם הבעיה הזאת? [הילד שלכם כרגע לומד איך לפתור בעיות בגישה מקדמת במקום מאשימה]״

יש מצבים שבהם אני אלך לדבר עם המורה וזה יקרה אחרי שהקשבתי טוב טוב לילד שלי. אני תמיד אעמוד לצידו גם אם הוא עשה משהו שגוי ואנחנו נחשוב ביחד על תיקון. הידיעה הזאת שההורה איתו - בונה לילד את מערכת החיסון.

שלב 3.5 - עזרה

ילד שנוהג באלימות, או ש״עושה צרות״ כלשהן, לא עושה את זה סתם ככה. זו תוצאה של הרבה זמן של תסכול מצטבר שלרוב לא נפתר בשיחה אחת.

באופן טבעי אני יודעת שאם הילד שלי במצוקה - אני צריכה לעזור לו. אבל לפעמים ההישנות של המקרים יחד עם העומס בחיים, לא משאירים לנו הרבה כח להתמודד. אבל אנחנו חייבים. וכאן מגיע המקום של העזרה, ולרוב היא מגיעה בצורה של ריפוי רגשי.

אותה הבחורה מהסיפור, אחרי ששאלתי אותה אם יכול להיות שהילד סובל בבית הספר והיא ענתה בדמעות שכן, שיתפה אותי לאחר מכן שהוא כבר היה בטיפול רגשי שמאוד עזר לו. אמרתי לה שיש לה מזל שהם מצאו מטפלת טובה כי לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים. אבל חייב להיות ערוץ כלשהו שיאפשר לילד להוציא, לפרוק וללמוד איך להתבטא אחרת.

חייבים למצוא מרפא לדברים מהשורש וטיפול הוא הדרך שאני מכירה לעשות את זה.

שלב 4 - אהבה היא התרופה הכי חזקה שיש

(והסיפור על הילדים שהתישו את אמא שלהם תוך כדי תהליך גרושין שהיא אמרה לי ״הם רק בודקים את הגבולות שלי״)

**עוד לא סיימתי את המאמר,

ויש לו עוד פאנץ׳ ליין: