איך מוכרים לך ש (רק) רזה זה יפה. בחסות: ג׳ורג׳יו ארמאני

פוסט למתקדמות. איך נוצרת הנדסת תודעה?

זה מתחיל מקריאה של סתם כתבה, ״דיווח אובייקטיבי״' על מותו של אייקון האופנה ג׳ורג׳יו ארמאני וקצת רכילות על כך שכן, הוא היה גיי:

את ממשיכה לגלול את הכתבה ומתחתיה יש ״המלצות נוספות לקריאה״, מכירה את זה?

אל תטעי, אחותי, אין שום דבר מקרי בהמלצות הללו דווקא. שימי לב:

3 מתוך 8 כתבות עוסקות בירידה במשקל / שומן עודף. אחרי כתבה של נטיותיו של מעצב העל. (עוד 4 כתבות עוסקות בכסף ואחת צדיקה בסדום)

למה?

מעצבי העל שמכתיבים את עולם האופנה שלנו, רובם ככולם גייז: קלווין קליין, ז׳אן פול גוטייה, ג׳ורג׳יו ארמאני, מרק ג׳ייקובס ועוד. הם הביאו איתם אסתטיקה חדשה, קיצונית ונקייה, שהתבססה על מודל גוף נערי, אנדרוגיני, שטוח, כמעט בלתי מגדרי – וזה נהפך לאידאל היופי החדש.

הבגדים שנוצרים על ידם, על אף שמוצגים על ידי דוגמניות, לא תוכננו עבור גוף נשי קלאסי, אלא עבור שלד אופנתי שאינו כולל חזה, ירכיים או קימורים.

התרומה שלהם לתעשיית הרזון ולפיתוח השנאה העצמית כלפי הגוף הנשי, היא רק חלק ממגמה בעלת אינטרסים עמוקים יותר. אבל בבואנו לפתח חוסן תקשורתי וראייה מתוקנת כלפי עצמנו, לפעמים זה עוזר כשמבינים את הסיבות והאינטרסים העומדים מאחורי התופעות שאנחנו רואים בסוף ביום-יום.

אף אישה לא נולדה כשהיא שונאת את עצמה.

אף ילדה לא נולדה עם תבנית בראש של ״אני חייבת להיות רזה״.

זה משהו שהחברה והמדיה ובסוף גם הקרובים ביותר לימדו אותנו. כי גם אותם לימדו כך.

אבל אפשר לעצור את הטירוף המיותר הזה. בראש ובראשונה על ידי מודעות. למשל מודעות לתכנים שאנחנו נחשפים אליהם. מודעות לסיבות שמניעות אופנה מסויימת (כסף, שליטה, אבל של מי? ומה האינטרס?) ובעיקר מודעות לעצמנו, להרגשה קטנטונת שיש בנו שמשהו לא בסדר עם זה שאני חושבת כל היום על מה שאני אוכלת ועל כמה ימים לא עשיתי ספורט. או במילים אחרות: למה אני כל הזמן מרגישה שמנה? למה אין עוד דברים בחיים שיכולים לגרום לי לאושר כמו ירידה במשקל.

להורדת הספרון ״ההיסט(ו)ריה של אופנת הרזון״