top of page

כל היום הוא במסך!

אמא ואבא, חופש גדול עכשיו אני רוצה להיות פחות במסך אבל זה קשה!


המוח שלי אוהב

מנות מהירות של דופמין

בבקשה אל תצעקו

״תעזבי את הטלפון כבר!״


הטלפון הוא כמו מגנט

ואני עדיין לא מספיק חזקה.


תעזרו לי למצוא פתרונות

תזכירו לי מה אני אוהבת לעשות

תתייחסו אלי יותר

תשקיעו בי.


איך להוציא ילדים מהמסך בלי לריב?


בפרק השישי בפודקאסט, דיברנו בין השאר על הילדים שלנו ש״תקועים״ במסך וכמה ריבים נוצרים סביב זה בבית, כשאנחנו בסך הכל רוצים להוציא אותם מזה קצת. אבל איך עושים את זה בלי לריב, בלי להרגיש ״ההורה הרע״, בלי שבמילא עוד שניה הם יטפסו לנו על העצבים שוב ואנחנו בעצמנו רק נרצה לדחוף אותם שוב לזרועותיו המנחמות של הסמארטפון ושל השקט.


  1. להבין


הכלל הראשון באיך להוציא אותם מהמסך, הוא ההבנה שהם לא אשמים, הם לא עצלנים, לא מנוונים, ולא סתם מעצבנים. פשוט אין להם אלטרנטיבה.


כמו כל הורה מותש אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו ״אז שיעשו משהו עם עצמם! אני היתה לי אלטרנטיבה?? למה אני צריך לעשות הכל בשבילם?״. לא, אנחנו לא צוות הוואי ושעשוע. אבל תבינו, לנו לא היתה ברירה, כשהיינו ילדים בשנות ה-80, 90, היתה מקסימום טלוויזיה וגם בה זמן ההקרנה של תוכניות ילדים היה קצר מידי.


אז לא היתה לנו ברירה אלא לצאת ולשחק. או להשאר בבית ולשחק.

להם יש ברירה. יותר מברירה - יש להם פתרון כל כך מעניין וזמין, שצריך סיבה ממש טובה בשביל לרצות להחליף אותו.


אנחנו כועסים עליהם מרוב תסכול, מרוב אשמה, אבל מה אנחנו רוצים מהם אם בעצמנו אנחנו מתקשים להוציא את עצמנו מהמסך?


  1. לחשוב, להתארגן


אז צעקתם, הענשתם, החרמתם. מה עכשיו?

מסתובב לך בבית מכור.ה עצבנית שלקחו לו את הסם, ילד שעל-לא-עוול-בכפו נשאב לעולם צבעוני ומעניין שהוא מתקשה ובצדק לעזוב, ומה עכשיו? אז בואו נחשוב על זה רגע. רגע לפני שאנחנו צועקים ומחרימים. בואו נחשוב מה יקרה ברגע הבא.


אתם מכירים את הילדים שלכם יותר טוב מכולם. מה הוא צריך כשהוא סוף סוף יוצא מהמסך? יש ילדים שצריכים לרוץ בבית או בחוץ, לשחרר אנרגיה. יש ילדים שצריכים לאוורר רגשות, יש כאלה שצריכים לבהות בשקט. כל ילד הוא קצת אחר וצריך להתארגן על הצורה שבה הוא צריך לעשות את המעבר ממסך ל-ללא מסך.


גם אם נכעס עד השמיים זה לא ישנה את העובדה שאם ניתן להם אלטרנטיבה - יהיה יותר קל לכולם. אז תתארגנו על אלטרנטיבה, ותכריזו עליה בקול תוך כדי שאתם מבקשים מהם לעזוב את המסך. כשיש אלטרנטיבה - יותר קל לעזוב.


  • בוא נלך לים

  • בואי נצייר יחד

  • בוא נלך לגן שעשועים

  • בואי נכין פיצה


לא, אתם לא תצטרכו לספק להם אלטרנטיבה לנצח. כן, יום אחד הם יהיו עצמאיים. איך? הם ילמדו מכם.


  1. הסכמים


חינוך הוא עניין עקבי ומתפתח. בהתחלה אני נותנת לילדה שלי אלטרנטיבה, לאט לאט אני מלמדת אותה להכין אלטרנטיבות לעצמה ובשלב הבא אני בונה איתה תוכנית זמנים עוד לפני שהיא שוקעת במסך:

״עד מתי את חושבת שאת צריכה זמן מסך? בואי נסכם על שעה? ותכיני לך כבר אלטרנטיבה, שלא יהיה לך קשה לצאת מהמסך. מה חשבת לעשות?״


שיתוף, שיח, שאילת שאלות במקום מתן תשובות - כל אלה מפתחים אצל ילד מסוגלות. חשיבה עצמאית. כשכל זה מלווה בדוגמא אישית, כמובן. אם הילד יוצא מהמסך וההורה מתקשה להפרד מהטלפון, אז מה בעצם אנחנו רוצים מהם?


אני מאוד בעד הסכמים כי הם מייצרים רצון לשיתוף פעולה משני הצדדים. עונש, איומים ונקיטה בפעולות חד צדדיות, מביאות להסתגרות חד צדדית של הצד השני. הסכם מייצר שיתוף פעולה. גם אם זה אומר בהתחלה שאנחנו חלק מההפעלה של ההסכם הזה, שאנחנו אלה שנשחק או נעשה פעילות כלשהי עם הילדים שלנו.


הורים, אנחנו לא הבאנו אותם לעולם כדי שהמסך יגדל אותם.

כל דקה שבה אנחנו איתם היא לא רק רווח נקי של כולם אלא שזה גם הדבר הטבעי שהיה אמור להיות מלכתחילה. בעבר כשהיינו חיים בקהילות יותר קרובות, אז היתה אינטראקציה תמידית בין בני אדם. מאז שנות הפלאפון, אנחנו כבר רגילים ללבד שלנו. אבל זה לא באמת אמור להיות ככה. וזה לא באמת גורם אושר גדול יותר.


לכן, אני עושה הסכמים גם עם עצמי עוד לפני שאני מדברת עם הצד השני: ״אור, את עכשיו מקדישה זמן לשחק עם- ללכת ל-״ ואני משננת לעצמי את כל מה שלא טבעי לי כבר. הרי גם לי בא להישאר במזגן בשקט ולגלול בפיד. אבל אני מזכירה לעצמי שגם ככה בסגנון החיים המודרניים אין לי הרבה זמן איכות עם הילדה שלי. אז כמו שאני מוצאת כוחות לכל דבר אחר - ככה כדאי שאמצא כוחות לזה. במיוחד לזה! כי אין משהו חשוב יותר ממנה בעולם הזה, ואין תחליף לזמן שלנו יחד.


הדרכים שאני מוצאת ״להקים״ את עצמי - מחלחלות גם אליהם. וחלק מהיכולת לעמוד ביציאה מהמסך ומעצמי, זה להגביל פעילות בזמן. ״בואי נצא להליכה חצי שעה״ או ״בוא נכין ביחד אוכל״ - אחר כך נחזור שנינו למסך. בסדר. אבל לפחות היתה לנו הפסקה איכותית. כך, עם הסכמים תחומים בזמן, אפשר להתקדם להסכמים ארוכים יותר.


  1. חשיבות + כייף


לצאת מהמסך לגמרי - כנראה שכבר לא נצליח. אבל לצמצם את זמן השהות בו - בטח שכן.

הכל עניין של חשיבות. אם חשובה לי הבריאות הנפשית שלי ושל ילדיי - אני אשקיע בזה. אם חשוב לי לא לריב אלא למצוא דרך אחרת - אני אמצא. הילדים שלנו לא עצלנים וגם אנחנו לא סתם מותשים, יש תעשייה שלמה שמשתמשת באמצעים הכי מתוחכמים שקיימים כדי לגרום לנו לא לעזוב את המסך.


המלחמה בכל התעשייה הזו היא לא מלחמה חזיתית (כן מסך / לא מסך) אלא עניין של העלאת חשיבות, של הזכרה לעצנו למה אנחנו רוצים לצאת משם, למה חשוב לנו שהילדים שלנו יראו בעיניים מציאות אחרת ויחוו מציאות אחרת. משם הדרך כבר תגיע. ותזכרו - זה לא חייב להיות בכוח ובסבל. אפשר תמיד לצאת מהמסך לדברים כייפיים - ללכת לאכול גלידה ביחד, לשחק במשחק שאוהבים, להתאפר ביחד, לשיר ולרקוד, לכתוב, להמציא, לבשל - כל מה שאנחנו היינו עושים כשלא היה לנו מסך.



בשורה התחתונה,

פשוט לשנות גישה. אנחנו לא במלחמה עם הילדים שלנו ולא בעונש עם עצמנו. בסך הכל קיבלנו הזדמנות להיות קצת יצירתיים ולחשוב ולהמציא זמן איכות כייפי ביחד. לא בשביל זה הבאנו אותם לעולם?



תגובות


bottom of page