ילדים משתפי פעולה? יש חיה כזאת! - המדריך להורה המתוסכל

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני זוכרת טוב מאוד מהילדות שלי את מה שקראתי לו שיחות הטפת מוסר. אני לא רוצה לכתוב בקול רם איזה מחשבות נוראיות היו רצות לי בראש כל פעם כשההורים שלי היו ״יורים״ עלי שיחה חד כיוונית כזאת. אתם חושבים שזה עזר להם להשיג את המטרה?

או אם לתאר גרפית את הבעיה:

אני לא מכירה בן אדם אחד שאוהב להיות ננזף. מהטבע שלנו אנחנו מעדיפים שיחה על פני מונולוג חד צדדי, מעדיפים שידברו איתנו ולא סתם ינזפו בנו. זה נכון לגבי הבוס בעבודה, לגבי לקוח ממורמר ובטח ובטח לגבי בני משפחה. וכשזה מגיע לילדים ובני הנוער שלנו - המלחמה הזו מופסדת מראש. כי יש לה גיבוי חברתי. היום הם משתפים הכל, מדברים על הכל, מייעצים אחד לשני על הכל.

אבל ההפסד האמיתי בעיני הוא להפסיד את הילדים שלנו. יותר חשוב לי הקשר איתם מאשר להיות צודקת ותאמינו לי שאני צודקת... אבל במה זה עוזר לי? במה עוזר לי לשטוף את הילד/ה שלי בשיא הצדקנות, לטבל באיומים ובאשמה ולגרום להם להסתגר ולהתרחק ממני? מה השגתי בזה?

אז מה עושים?

בואו נתחיל ממקרה קל יחסית: עד שהבת נוער כבר לקחה יוזמה וניקתה את הבית - היא משאירה אחריה כל כך הרבה בלגאן, או שהיא לא מנקה טוב. מה עושים?

הקליפ המלא כאן אבל שימו לב לתגובות - ההורים מנסים לגייס את הילדים לנקות והילדים מעידים שהורים קטנוניים יעירו על הדבר היחיד שהם לא ניקו. הורים, אתם רוצים להשיג את שיתוף הפעולה שלהם או לא?

רשימת ה״אבל״-ים של ההורים:

• אבל אם הוא כבר ניקה שיעשה את זה עד הסוף! תשובה: לכם תמיד יש כח לנקות עד הסוף? ואיך אתם מרגישים אחרי ששטפתם את הבית שעתיים ומגיע מישהו מבני המשפחה ורק מצביע על מה שלא עשיתם?
  

• אבל אם אני לא אעיר לו אז איך הוא ידע לעשות את הדברים כמו שצריך? תשובה: אפשר להסביר (אני מעדיפה על פני ״להעיר״) אבל יש דרך לעשות כל דבר. קודם כל מתחילים ממה שכן, זה כל כך חשוב, זה מעביר מסר לילד: ׳אני רואה אותך ואני רואה את מה שכן עשית׳ - זה מה שיגרום להם לעשות גם בפעם הבאה ולא הביקורת שלכם או ההערות. אם כל כך דחוף לכם להעיר - אז אחרי שהחמאתם מכל הלב, ואת ההערה להגיד בצורה עדינה שכוללת את המילה ״אני״. משהו כמו: ״וואו! איזה מדהים שניקית! תודה רבה, זה ממש נעים לי לחזור הביתה מהעבודה בלי להצטרך עכשיו לעבוד גם בניקיון. אני ממש מעריכה את זה״ (לתת זמן לצד השני להגיב, להתחבק וכו, ״אני לא רוצה להרוס אבל כן חשוב לי שכשאת מסיימת תחזירי את המגב למקלחת, בסדר?״
  

• אבל זה משגע אותי שכבר מאה פעם אמרתי לו אותו דבר, גם יפה, גם בעצבים, למה הוא לא קולט? תשובה: יש אלף תשובות ל״למה״. אבל הפתרון הוא להביא את הדברים לעשייתם ברגע האמת. למשל: אני מכירה בת נוער שמנקה לבד את החדר שלה אבל כשהיא מסיימת היא משאירה את כל הלכלוך מחוץ לחדר. ההורים שלה כבר מיואשים, ביקשו ממנה יפה, ובצעקות - כלום לא עוזר. ביקשתי מהם לנסות בזמן אמת כשהיא מנקה את החדר ומוציאה את הלכלוך החוצה, לגשת ולהביא לה את היעה. ואפילו להגיד לה ״הנה, הבאתי לך את היעה. את צריכה עזרה באיסוף?״ אולי היא תגיד בהזמדנות זו מה מפריע לה, אולי היעה רחוק מהחדר - תקנו לה יעה ושימו ליד החדר. אולי היעה מלוכלך? כנ״ל, תקנו לה יעה נקי משלה. וכן הלאה.

אין מה לעשות, אנחנו צריכים להיות יצירתיים עם הילדים שלנו והעצבים שלנו יכולים להיות מרוטים ואנחנו יכולים להיות צודקים עד מחרתיים. בסופו של דבר צריכים לזכור את המטרה: שהם ישתפו פעולה איתנו.

הרשת מתגייסת לעזרה

למזלנו אנחנו חיים בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. בטוח שיוטיוב וטיקטוק יודעים להגיש לנו כמה עצות בצורה הומוריסטית וגם מועילה. זה שייך לצד היפה של הרשתות החברתיות, שיש גם עצות טובות, שיתוף מידע והומור, הרבה הומור.

אני שמה לכם במרכז הידע את הפנינים שאני מוצאת ואתם מוזמנים לשתף גם, לשלוח לי דברים טובים שנתקלתם בהם או להעביר הלאה. שלכמה שיותר הורים יהיה יותר קל.

אבל העצה הכי טובה שיש לי לתת לכם - תגייסו את הילדים שלכם לשינוי גישה הזה.

שתפו אותם בכך שאתם מחפשים סרטונים ברשת על להבין יותר טוב בני נוער. אתם לא מאמינים איזה דברים הם ישלחו לכם.

כמובן שכשילד כבר משתף פעולה, אתם בשום אופן לא מבקרים או מזלזלים במה שהוא שלח. כי באותו רגע הרסתם את מה שאנחנו מנסים לבנות.

אך ורק שיח מכבד וקשוב.

כשיוצרים מרחב שיח כזה, זוכים לשותפים. אני למשל למדתי ככה על עולם שלם של סרטונים על סידור החדר שבנות מאוד אוהבות:

״אבל לא תמיד יש לי כח וסבלנות לזה״

ברור, לא תמיד יש לנו סבלנות לחפש את הדרכים לשיתופי פעולה וגם ״כמה אפשר כבר להיות ״שיתופיים״ כשהילד כל כך אגואיסט ולא מזיז ת׳#$% שלו אפילו לנקות את החדר שלו עצמו?״. הרי יש איזושהי סקאלה, איזו מידתיות בין לראות את הילד, להבין שהוא רק ילד, לתת מקום לעולמו הפנימי לפני כל דבר אחר, לבין הרצון להקנות להם הרגלים שישרתו אותם גם כשיגורו לבד ובכלל - אנחנו ההורים לא המשרתים שלהם, עם כל הכבוד לעולם פנימי, יש בלגאן חיצוני. אז מה עושים? איך משיגים את שיתוף הפעולה שלהם?

קודם כל לומדים לדבר ב״שפת האני״, כדי ללמוד איך לבקש, איך ליצור תקשורת מקדמת ולא כזאת שמחרבת עוד יותר. יש לכם כח לזה או אין לכם כח לזה - אתם תצטרכו למצוא כוחות. כי אחרת זה לחיות במלחמות.

מה שעוזר לי לא פעם זה להבין שילד לא נולד משתף פעולה, הוא רוצה לרדוף אחר הרצונות שלו, לשחק, להיות עם חברים - בדיוק כמונו. כך שהעניין הזה של להיות שותף למטלות הבית הוא לא נוח ולכן אין פתרונות קסם, זהו תהליך. אז לא להישבר, גם אם היום היה קשה - מחר יכול להיות אחרת. ויכול להיות אפילו מחר כייפי.

קבלו עצה פרקטית - להוציא את עצמנו מהסיטואציה כדי להסתכל עליה מפרספקטיבה אחרת: הולכים לבית קפה ביחד, ביום נייטרלי ואז תוך כדי אוירה נעימה, משתפים בקושי שיש לנו ומבקשים מהילדים למצוא פתרונות משותפים. לדוגמא, אני אמרתי לילדה שלי: ״תראי, שתינו אוכלות בכלים מהמטבח ואני גם מבשלת. אז בואי נחשב יחד איך את עוזרת לי עם העניין של הניקיון של הכלים, כי זה מעייף אותי ומתסכל אותי לעשות את זה לבד״. מפה לשם הגענו ביחד להחלטה שאני אשטוף את הכלים והיא תחזיר אותם למקום כשהם מתייבשים.

להגיד לכם שהכל הולך חלק והיא קופצת משמחה בכל פעם שאני מבקשת ממנה לפנות את הכלים היבשים לארון? לא צריך להיסחף, זאת טינאייג׳רית. אבל גם אני בעצמי לא קופצת משמחה כשאני יודעת שצריך לעשות כלים ואין מי שיעשה אותם במקומי. אז סבלנות, קודם כל. ועד כמה שניתן - שיח. ״את זוכרת את ההסכם בינינו? גם לי אין כח עכשיו לשטוף כלים אבל בואי נעשה את זה יחד, נדבר בזמן שאת מפנה אותם, תספרי לי איך היה היום שלך בבית ספר ואני אספר לך על היום שלי״.

להשתדל בטוב, בשיח מגייס ולא מדכא. לא אנחנו נהנים להיות שוטרים רעים, ולא הם נהנים להיות חיילים צייתנים או נענשים.

השיח בבית מייצר את האווירה

כשאנחנו לומדים לדבר בשפה שלהם,

במקום רובוטים צייתנים אנחנו מגדלים בני אדם עם לב פועם וחושב.

למה זה חשוב?

הנה סרטון שהילדה שלי שלחה לי ״כדי שתסבירי להורים האחרים״:

בתרגום חופשי:

כשיש לך הורים נוקשים,

זה ללמוד איך:

לתחזק שתי גירסאות של עצמך:

האמיתית

וזאת שהיא בטוחה-כלפי-ההורים.

להחליף ממצב שוטטות בסמארטפון למצב ״אני לומדת״ב-2 שניות.

לדעת לקרוא שפתיים מהצד השני של החדר,

לשחק אותה טיפשה כדי להימנע משאלות נוספות,

לשנן איפה הרצפות החורקות בבית,

לכתוב לעצמי בקודים למקרה ש-,

להחביא רגשות אמיתיים,

להתחיל לנקות כדי להימנע מעימותים,

לשמוע אפילו את הלחישות הקלות ביותר מאחורי הדלתות הסגורות.

אני בראש ובראשונה לא הייתי רוצה שאף ילד יגדל ככה, שלא ילמדו לרצות את ההורים רק כדי שלא ״נחפור״ להם, להגיד כן כשהם בעצם מתכוונים ללא, וללמוד ככה להסתיר רגשות, מאיתנו ומעצמם, כי זאת הדרך להמשיך ולהסתיר חוויות, עוד רגשות ואת עצמם באופן כללי. לא בשביל זה הבאנו אותם לעולם.

אז שוב -

להתכוון לטוב, להבין שהשינוי לא קורה ביום, גם אם יש ימים שאנחנו עייפים ולא היינו הכי תקשורתיים - מחר נשתפר, אבל אף חדר מלוכלך לא שווה שנהרוס נפש של ילד בשבילו. אז גם אם מתוסכלים - תשתמשו בצד הטוב של הרשתות החברתיות, תחפשו עצות, שיתופים וסרטונים מצחיקים של הורים וילדים אחרים, תשתפו את הילדים שלכם, תיצרו מרחב שיאפשר גם להם לשתף ולאט לאט בונים ביחד מקום נעים לכולם.

אני ממשיכה לכתוב על זה כאן