זוגיות רעילה - הילדים שלכם כבר שמעו על זה, כדאי שגם אתם

גזלייטינג, פגיעה נרקסיסטית, ״למה הוא לא רוצה אותי״, אלימות רגשית - יש הרבה שמות וכינויים לפגיעה הזאת. למזלנו, הילדים שלנו חיים בעולם שבו הדברים האלה מדוברים. אבל חשוב שגם אנחנו נשלים פערים.

יתכן שגם אתם בעצמכם באחת כזאת או הייתם. בכל מקרה חשוב להכיר את המניפולציות הרגשיות בתחום הזה כדי שנוכל לסייע לאחר מכן לילדים שלנו. זה נפוץ הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

מקום טוב להתחיל וללמוד ממנו את התחום, הוא ההאשתג באינסטגרם (או בטיקטוק, ביוטיוב, בפייסבוק ובכל רשת חברתית אחרת): #זוגיותרעילה. אלה תוצאות החיפוש שאני קיבלתי:

לוקח זמן להבין שבני הנוער שלנו אפילו לא מחפשים בגוגל. את החיפוש הם עושים בד״כ בטיקטוק, כי התוכן שמוגש להם שם, מותאם לדרך שבה הם רגילים ללמוד, לצרוך תוכן.

ותראו כמה מתוקים יכולים להיות יוצרי התוכן של הדור הזה, תראו איזה יופי הם מסבירים:

---

חברות רעילה

ידעתם שרעל ומניפולציות לא קורים רק בזוגיות, אלא שיש גם חברות רעילה? בתור הורים קל לנו יותר לזהות חברים ש״מתהפכים״ על הילדים שלנו, שאובססיביים לגביהם, שגורמים להם לשמחה קיצונית ולדכאון קיצוני - כל התסמינים של קשר מרעיל. אבל -

איך לעזאזל מדברים על זה עם הילדים שלנו?

כאן בדיוק המקום להיעזר ב #הצד_הטוב_של_הרשתות_החברתיות - הן יכולות להיות כלי הסברתי נפלא. תמצאו סרטון או טקסט או הסבר כלשהו שנגע בכן ושלחו לילד/ה שלכם עם איזו שורה נחמדה ולא מאשימה. משהו כמו ״תראי מה מצאתי״ יכול להספיק. מיד נדבר על ״מה לכתוב להם ככה שהם לא ישאגו עלי?״, קודם נתרשם מצורת ההסברה:

צורת שיתוף שלא מעוררת עצבים

נניח שאני רוצה לשלוח את הפוסט הזה ״חברות? לא בכל מחיר״ לילדה שלי. מה אני עושה? פשוט עושה שיתוף לווטסאפ? אז קבלו כמה כללים שיעזרו לכם לפתח תקשורת עם הילדים ובני הנוער שלכם:

1. תמיד להוסיף משפט אישי. (לא לעשות שיתוף ושלום על ישראל). במהלך היום אנחנו מקבלים כל כך הרבה שיתופים. כל אחד רוצה להעביר משהו שחשוב לו שנראה. אבל הכלל הראשון כדי לתפוס את תשומת הלב של הצד השני הוא להוסיף כמה מילים. זה ישר תופס את העין, את הלב ואת ההקשבה. כן, אבל... מה לכתוב?
   

2. אפשר להתחיל ממשהו פשוט. במיוחד עם אנשים שמערכות היחסים שלנו איתם טעונות. משהו כמו ״ראיתי את זה וחשבתי עליך״ או ״תראי איזה חמוד / מצחיק / הסבר מעניין״.
   

3. שאלה. שאלה מעוררת דיון. אם שואלים שאלה צריך להבין שאנחנו עומדים לקיים דיאלוג, שיחה, זה לא ״שתשמע את דעתי וזהו״ אלא זאת הזמנה לשיחה שזה דבר נפלא. רק להיות מוכנים לכך בגישה שלנו, ביחס. להוריד את מגננות הביקורת והאשמה, זכרו: הם לא הביאו אותנו לשום מקום טוב.

   ובעצם - לא משנה מה הילד שלי עונה לי, העיקר שהוא עונה. הכי גרוע זה כשלא מתקיים שיח. כי אז אנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליהם וזה מקור לבעיות ולמקורות נחמה שאנחנו לא מעוניינים שהם יגיעו אליהם: עישון, שתיה, חברים שעושים דברים מסוכנים וגורמים לנו לשכוח מהצרות שלנו וכו׳. דוגמאות לשאלות שהייתי מצמידה לפוסט הזה למשל: - מה את אומרת? - מה דעתך?

   - אני לא רוצה לריב אבל אני חייבת לשתף כי אני דואגת. ראיתי את זה וחשבתי עליך ועל x, ההסבר כאן ממש יפה בעיני. מה את אומרת?

4. התגובה. גם אם הילד/ה מגיבים בביטול, בסגנון ״ממש לא / את לא מבינה שום דבר / נראה לך??״ - אני רוצה להסביר כאן משהו חשוב. יתכן והנושא רגיש, כואב, מאכזב, יתכן שהילד/ה מרגישים שעדיף להם החבר/ה האלה על פני להיות לבד בבית הספר. זה בסדר גמור, תכבדו את עולם הרגשות הרחב שלהם. גם אנחנו לא עושים שינוי ביום. אבל לפעמים השינוי מתחיל מאסימון כזה שנופל. ממשפט שראינו. מוידאו. אל תצפו שרגע אחרי שהם ראו משהו כזה הם ישלחו את החבר/ה הרעילים החוצה מחייהם. אלה תהליכים שלוקחים זמן והדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות זה פשוט להיות שם. לתמוך בשקט. שלחתם? עכשיו סתמו. הילד/ה כתבו ״את לא מבינה שום דבר״? התגובה היחידה שלי תהיה ״אוקיי״. זהו!

   
   

   אין לנו שום ויכוח לנצח בו, אם תנסו להוכיח אותם הם רק יפתחו אנטי. שתלתם זרע, וכמו שאתם יודעים מההורים שלכם - המשפטים שהם אמרו לנו נשארים איתנו עד עצם היום הזה. אפילו אם ההורים עצמם כבר בקבר. אז להבדיל, כך גם הילדים שלכם מתייחסים ברצינות למה שאתם אומרים וחושבים. הם פשוט לא מודים בזה.
   

   תנו לדברים זמן לשקוע, להתעכל, תנו לחיים לעשות את שלהם ותמסכו על הילדים שלכם שהם ידעו איפה למצוא עוד דוגמאות כאלה כמו ששלחתם להם. תמיכה שקטה. זה כל מה שצריך עכשיו.

לסיום, אני ממליצה בחום לחפש קצת בגוגל או ביוטיוב על גזלייטינג. כשמבינים איך המנגנונים הפסיכולוגיים עובדים במקרה של התעללות נרקסיסטית או פגיעה רגשית, אז קל יותר לאפשר לעצמנו ולילדים שלנו את הזמן להחלים ולעשות שינויים.